|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
רובנו כל כך מקבלים כמובן מאליו את קיומו של הכסף, עד שאנו שוכחים לפעמים שהכסף הוא יותר רעיון מדבר בעל קיום גשמי. מהו באמת "כסף", כיצד השתנה הקונספט של כסף לאורך השנים, וכיצד המדיניות המוניטרית של ביטקוין קמה על מנת לשנות את הקונספט ההיסטורי הזה שוב
לאורך השנים בני אדם קיימו אינטראקציות האחד עם השני, וקיימו מערכות יחסים מכל מיני סוגים האחד עם השני.
מטבע הדברים, כבר מראשית ימי האנושות היה צורך להסדיר את הנושא של "תמורה": אם אני אתן לך משהו, מה אתה תיתן לי בתמורה לכך?
בחברות קדומות של לקטים-ציידים (הצורה בה התאגדה האנושות בטרם המהפכה החקלאית), הכלכלה התבססה על מערכת יחסים של חובות וטובות: אני אעזור לך לצוד בעל חיים, ואתה תחלוק איתי חלק מבשרו; אני אעזור לך בהגנה וביטחון, ואתה תעזור לי בגידול הילדים, וכן הלאה.
בגלל שמדובר היה בקבוצות קטנות יחסית, בהן כולם מכירים האחד את השני וסומכים האחד על השני, לא הייתה בעיה בעצם לקיים מערכת כלכלית שכזאת, שהרי היה אמון שהתמורה העתידית אכן תגיע.
ככל שהאנושות התקדמה, יותר ויותר אנשים הפסיקו לחיות כלקטים-ציידים והפכו חקלאים. כלומר, הם הפסיקו לנדוד, והחלו לשבת בבתי קבע.
אט אט הקהילות גדלו, והכלכלה הייתה צריכה להשתנות בהתאם. בהתאם לכך, אנשים הפסיקו לסמוך האחד על השני באופן עיוור, משום שהם כבר פחות הכירו האחד את השני.
לכן, התפתחה כלכלה המבוססת על סחר חליפין של תן וקח, כלומר, אני אתן לך משהו, ואתה תיתן לי את התמורה בו-במקום.
מערכת היחסים הזאת מוגבלת מעצם טבעה: היא דורשת צירוף מקרים כפול וצולב של רצונות; כלומר אני צריך לרצות קילו עגבניות בדיוק כשאתה רוצה כד חלב.
מה גם שהיא דורשת שנהיה מודעים לרצונות האחד של השני מתי שהם מתרחשים.
משום כך, מערכת כלכלית כזאת לא יכולה "לצמוח" במהירות, כלומר מספר העסקאות הנעשות במשק כלכלי, לא יכול לעלות במהירות בתקופה נמדדת.
לידתו של הכסף
כדי להתגבר על מגבלות סחר החליפין, החלו חברות אנושיות לחפש תחליף: משהו שיהווה תמורה שיכולה לשמש בכל האירועים של סחר החליפין, ולא רק כאשר יש מפגש מקרי של רצונות ובעלי סחורות.
תחילה, ברוב המקומות בהן היו חברות אנושיות, החלו להשתמש בסחורות שיש להן ערך מהותי כאמצעי חליפין.
למשל, קמח שעורה שימשה בתור כסף במקומות רבים בכדור הארץ.
כלומר כל דבר ניתן היה לחישוב ביחס לכמות של שעורה: כמה שעורה שווה שעת העבודה שלי, כמה שעורה שוות העגבניות שלי, כמה שעורה אוכל לקבל בתמורה לבהמות שלי וכך הלאה.
הייחוד של שעורה ככסף, הייתה שלמרות שהיא שימשה מערכת המרה נוחה, היא לא דרשה אמון לכשעצמה: אם אף אחד לא ירצה את השעורה פתאום, אני עדיין אוכל להשתמש בה בעצמי כדי להכין לחם.
כלומר, היא לא משהו חסר ערך בפני עצמו, ולכן מתן אמון באדם זר לא דורשת קפיצה גדולה מדי של אמון.
נותנים אמון
העניין הזה של אמון הוא המרכיב החשוב ביותר לצורך התפקוד התקין של כסף: היכן שאין אמון בכלכלה ובעתיד טוב יותר, לא יכול להיות אמון בכסף שאין לו ערך עצמאי.
ברוסיה הסובייטית למשל, לא היה אמון במטבע המרכזי של המדינה, ולכן וודקה שימשה כמעין כסף עבור נתיני השלטון: תיקון המקרר תומחר בכך וכך כוסות וודקה, זוג נעליים סביר תומחר בכך וכך וודקה, ועוד.
לוודקה כמובן יש ערך עצמאי, שהרי במקרה הכי גרוע, אפשר לשתות אותה.
דוגמה לכסף שלא זוכה לאמון בציבור, היא מצב של היפר אינפלציה: בהיפר אינפלציה, האמון במטבע במשק מסוים קורס בקרב השחקנים במשק, וכך נדרשים יותר ויותר מטבעות כדי לקבל את אותם טובין ושירותים, עד שנסוגים למצב שבו המטבע חסר ערך לחלוטין.
בגרמניה של רפובליקת ויימאר למשל, אזרחים היו מגיעים עם מריצות מלאות כסף רק כדי לקנות לחם ומוצרים בסיסיים (בסופו של דבר, הכלכלה קרסה..) בסוף, היו שורפים שטרות רק כדי להתחמם.
מכל מקום, במאה ה-7 לפני הספירה בערך, החלה הטבעה של מטבעות על מתכות יקרות כאמצעי לסחר חליפין.
מטבעות אלו היו עשויים לעתים קרובות ממתכות יקרות כמו זהב וכסף, ואלו הוצמדו ליחידות מידה סטנדרטיות. מטבעות היו ניידים, עמידים ומקובלים ברבים, מה שהפך אותם לנוחים יותר מכסף בדמות סחורות.
מטבעות ממתכות יקרות אמנם ביטאו אמון בכלכלה, אבל היה להם גם ערך בפני עצמם: תמיד אפשר היה להתיך אותם לעשות מהם כלי כסף, תכשיטים וכדומה.
כמו כן, עוד נקודה חשובה לגבי מטבעות, היא שהמצאי שלהם היה מוגבל, מה ששמר על ערכם: יש כמות מוגבלת של זהב וכסף בטבע, וכמות פחותה מכך שנמצאת בשימוש.
היות ויש כמות מוגבלת, הערך של המטבעות נשמר פחות או יותר יציב לאורך זמן
ואז הגיעו השטרות
כבר במאה השביעית החלו להדפיס במזרח הרחוק שטרות נייר כאמצעי חליפין.
היה מדובר בכסף נייר שנתמך בתחילה במאגרים של מתכות יקרות, מה שהגביר את יציבותו.
בעצם היה פתרון שנועד לפתור את הבעיה של סחיבת משקלים כבדים של מתכות בכל פעם: השטר ייצג את ערך המתכות, במקום להחזיק בהן פיזית.
חידוש זה שיפר משמעותית את המסחר על ידי הפחתת הצורך במטבעות מתכת כבדה.
במאה ה-17 בנקים אירופאים החלו להנפיק שטרות בתמורה להפקדות זהב. תחילה כל בנק היה מוציא שטר משלו, מה שהוביל לריבוי סוגים שונים של שטרות (הייתה תקופה של למעלה מחמשת אלפים שטרות שונים באירופה).
מאה לאחר מכן, החלה בריטניה להדפיס שטרות מאוחדים, שזיכו את המחזיקים בהתאם לכמות זהב המופקדת בבנק המרכזי.
כך החלו השטרות לקבל ערך בפני עצמם: כל מי שהחזיק שטר, תיאורטית יכול היה לגשת לבנק המרכזי בבריטניה, ולקבל תמורתו ערך נקוב בזהב (מה שנקרא תקן הזהב).
כנראה שכמעט אף אחד לא היה עושה את זה בפועל, אבל היה אפשר לעשות זאת תיאורטית, וכך נוצרה המערכת הכלכלית של בנקים מרכזיים ותקן הזהב.
עד שנות ה-70 של המאה ה-20, כל המדינות בעולם היו כפופות לתקן הזהב, כאשר הערך של כל שטר בעולם נקבע ביחס לדולר האמריקאי (בהסכם ברטון-וודס), ואילו ארצות הברית שמרה בעצמה על תקן הזהב.
בשנות ה-70, הנשיא ניקסון היה זקוק לגיוס מהיר של כספים לצורך מלחמת וייטנאם, והחליט פתאום לבטל את תקן הזהב.
כך יצא שתהליך שהחל עם שעורה, נגמר בשטרות כסף שהערך היחיד שיש להם, הוא שהם משקפים את האמון של אנשים בכלכלה של מדינה מסוימת.
כסף "שלא שווה כלום" מלבד האמון בו, אבל עדיין מסובב את העולם בכל היבט אפשרי.
האם ביטקוין וקריפטו הם הגלגול הבא של הכסף?
האנושות תפקדה סה"כ לא רע מאז ביטול תקן הזהב: לא ראינו היפר אינפלציה באף מדינה עם כלכלה מפותחת.
מדינות העולם ששיחקו לפי הכללים, הצליחו לשמור על מערכת יחסים של החלפת מוצרים ושירותים בין הפרטים בחברה, גם מבלי שיתקיים אמון אינדיבידואלי בין הפרטים, משום שכולם מאמינים במשותף בעתיד החיובי של כלכלת המדינה, וברצון הטוב של הבנק המרכזי של המדינה.
עם זאת, ככל שעבר הזמן ופערי אי השוויון בעולם התרחבו, ראינו שהאמון הזה שוב הלך ונסדק.
במשבר העצום של 2008 (שלא היה המשבר הכלכלי הגדול בתולדות הכלכלה המודרנית.
השפל הגדול של שנות ה-30 היה חמור בהרבה). ראינו שכאשר בנקים וממשלות מחזיקים המון כוח, הם לאו דווקא משתמשים בו לטובה: בעקבות מדיניות מימון והלוואות שלוחת רסן, אנשים מתו באלפיהם מסיבות עקיפות, המון אנשים איבדו את בתיהם, את העבודה שלהם, ואת החיים כפי שהם הכירו אותם.
אוליגרכים למיניהם, ראשי הבנקים, חברות הביטוח, בנקי המשכנתאות, כולם יצאו ללא פגע כאשר אחוז שלם מהתל"ג העולמי נמחק. בתקופה הזאת, נולד וצמח הביטקוין.
כמו זהב, גם הכמות של ביטקוין מוגבלת באופן אימננטי: המדיניות המוניטרית של ביטקוין קשורה לאספקה הקבועה והמוגבלת שלו, של 21 מיליון מטבעות לכל היותר (לאחר השלמת הכרייה הצפויה בשנת 2134).
כיום, כ-19 מיליון ביטקוינים שוחררו למחזור, כאשר 2 מיליון המטבעות האחרונים מתוכננים להיכרות ממשיכים להיכרות בתהליך מתמשך.
אספקת הביטקוין אינה משתחררת באופן אחיד אלא במרווחים, כאשר כל בלוק שנסגר מוסיף לאספקה במחזור.
התגמול לכרייה של כל בלוק נקבע בתחילה על 50 ביטקוין לבלוק, כאשר אירוע חצייה של ביטקוין מתרחש בערך כל 210,000 בלוקים (בערך ארבע שנים).
נכון לעכשיו, התגמול עומד על 6.25 ביטקוין לבלוק, ועד אפריל 2024 הוא יופחת ל-3.125 ביטקוין לבלוק, עדות לאופי הדפלציוני של המערכת: ככל שהזמן עובר, התגמול בכל אירוע חצייה פוחת, מה ששומר על ערכו של הביטקוין גבוה.
דבר נוסף כמובן הוא האמון: אי אפשר לשנות את רישום הביטקוין בארנקים השונים, אי אפשר לתקן את האלגוריתם כך שיבוטל אירוע החצייה או תשתנה אספקת הביטקוין, אי אפשר לשנות את קצב כרייה של ביטקוין, ואי אפשר לעשות עוד כל מיני דברים, משום שהשליטה בביטקוין מבוזרת לחלוטין: אף אחד לא שולט בביטקוין, לא חברה, לא תאגיד עלום, לא בנק מרכזי ולא ממשלה. הוא מבוזר לגמרי.
כיום, האספקה הקבוע מראש של המטבע, יכולת הניבוי והמחסור שנוצרו כתוצאה מאירועי החצייה האלו, מהווים את עמוד השדרה של המדיניות המוניטרית של ביטקוין, המשמשים כבסיס לתפקידו כמטבע דיגיטלי מבוזר ומאגר ערך.
לכן, אם אתם שואלים את עצמכם, למה אנשים מאמינים ביכולתו של ביטקוין להוות את "הכסף" הבא, אז התשובה היא שהוא מחזיק בדיוק את כל התכונות שלאורך ההיסטוריה האנושית, גרמו לאנשים לשים מבטחם באמצעי תשלום.
קראו על – מה זה BTC? | קריפטו
